אפילו נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית בעצמו התבלבל לכמה רגעים במהלך הדיון בעתירות נגד פיטורי ראש השב"כ באשר למקום שבו הוא נמצא. זה קרה כשהוא ביקש להתרות בח"כ טלי גוטליב, שכדרכה בקודש לא חסה על מיתרי קולה, והפריעה לניהול המשפט אחת ל־27 שניות בקריאות ביניים. הנשיא ציין לתוך הפרוטוקול כי הוא כבר הזהיר את חברת הכנסת פעם אחת, ועל כן זו כבר אזהרה שנייה ושלישית. כאילו נדמה היה עליו שהוא נמצא בכנסת, אשר סעיף 42 לתקנונה קובע שליו"ר הישיבה דרושות שלוש אזהרות כדי להרחיק את מי שמפריע מהמליאה, ולא באולם בית המשפט העליון שבו החוק מאפשר לו לצוות על הרחקת אדם ש"מקים רעש" או "מפריע בדרך אחרת לדיוני בית המשפט" גם ללא התראה כלל.
הבלבול לא היה מקרי. למשך שעות ארוכות בראשית יום הדיונים הפך בית המשפט העליון לכנסת העליונה. כל המאפיינים שאנו מכירים מהפרלמנט שלנו ומדומיו היו שם: מהקהל שצבא על הפתחים, ארב במסדרונות לעורכי הדין ובא אליהם בתלונות, דרך נציגי המשפחות השכולות שדרשו שקולם יישמע וכלה בחברי כנסת ועסקנים מכל הסוגים והמינים שמילאו את המושבים כדי לראות ובעיקר להראות. כשמשמר בית המשפט ניסה להוציא חלק מהם, לאחר שהשופטים הורו על כך, אחד המורחקים זעק ש"מי הם שיקבעו? זה לא הבית שלהם. זה הבית שלנו. זה בית המשפט של העם", ודבריו הידהדו במדויק את מה שאמרו בני משפחות חטופים שהורחקו מהכנסת לפני מספר שבועות.
השופטים, שנאלצו להפסיק את הדיונים ולצאת עד שהעניין יוסדר, נראו מופתעים, אבל לא הייתה להם באמת סיבה. כבר לפני 30 שנים הזהירו ענקי משפט כמו נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי שזה בדיוק מה שיקרה: שאם המשפט ייכנס לתחום הפוליטי, הפוליטיקה תיכנס אליו. ושאם בית המשפט העליון יחדור לשטחה הריבוני של הכנסת, הכנסת תחדור לשטחו שלו. מה שקרה הוא פשוט המחשה של נבואתו. זאת ותו לא.
נדרשה לא מעט היתממות מצד חלק מבאי בית המשפט לדבר על "המון מוסת שמנסה להטיל אימה על בג"ץ". מי שהכשיר את שבירת כל כללי ההתנהגות בכנסת ובאירועים ציבוריים אחרים כלפי חברי כנסת וממשלה בשם "חופש המחאה" (לכאורה) באמת האמין שזה ייעצר בגן הוורדים ולא יטפס לבית המשפט העליון? מי שנירמל את קריאות ה"בוגדים" בציבוריות הישראלית סבר שהן בסופו של יום לא יושמעו כלפי עורכי הדין בכניסתם לאולם הדיונים? נו, באמת. אי־אפשר לשחוט כל פרה קדושה ואז לזעוק שהוכנס צלם לקודש הקודשים.
אלה הם רק מופעים חיצוניים של תהליך הפוליטיזציה של המשפט, שהוא תהליך משלים הכרחי למשפטיזציה של הפוליטיקה. משעה שהשופטים שינו את התפקיד של בית המשפט והפכוהו לערכאה חוקתית עליונה, הם מדעת או שלא מדעת נעשו לכנסת העליונה – וכידוע זו האחרונה מגיעה עם כל הטלי גוטליבים שהעם בוחר בהן, לטוב ולרע.

טורי הבוקר ב יידיעות אחרונות Yedioth Ahronoth

היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט ברק לייזר פנה ליועצת המשפטית של הכנסת שגית אפק והפנה אותה להוראות החוק בעניין הרחקת חבר כנסת מאולם בית המשפט.

לטענתו החסינות המוקנית לחברי כנסת נסוגה מפני סמכותו של בית המשפט להרחיק אדם שמפריע לניהול הדיון.

לא לפנות אליי
לא לדבר אליי
אל תבוא אליי
אל תתקשר אליי


צילום: חיים גולדברג

#דעה

במהלך הדיון בבג"ץ על פיטורי ראש השב"כ רונן בר, עו"ד ציון אמיר זרק שאלה לשופט עמית:

"מה תהיה אחריות בית המשפט אם תתקבל העתירה ויקרה אירוע ביטחוני חמור?"

השופט עמית, בלי למצמץ:
"אז עד עכשיו האחריות הייתה של הממשלה?"

אמיר: "כן. עכשיו היא עוברת אליכם."

עמית: "בסדר. חשוב לדעת את זה. ואגב, אנחנו גם נהיה אחראים להצלחות של השב"כ?"

אז כן, יש מי שמבסוטים – עו"ד אמיר אמר בפה מלא: הממשלה אחראית למה שקרה עד עכשיו.

אבל בואו נדבר גם על מה ש לא נאמר:
אם אתם טוענים שנתניהו אחראי לכישלונות – תנו לו גם קרדיט על ההצלחות.
ואם השב"כ הוא גוף מקצועי, עצמאי – אז אולי תפסיקו להפיל את כל האשמה על הדרג המדיני כשלא נוח.

אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
אחריות היא לא כרטיס לכיוון אחד.

ויש פה עוד נקודה חשובה שצריך להבין:

עובד ציבור שכשל – צריך ללכת הביתה. נ ק ו ד ה. סוף!

נבחר ציבור שכשל – רק הציבור יקבע בקלפי אם הוא צריך ללכת הביתה.

אז אם רונן בר חושב שהוא לא כשל – בכבוד, שיקים מפלגה, יתמודד בבחירות, ונראה כמה קולות הוא יביא...

ניפגש בקלפי!

מי כשיר לנהל כספים? הוויכוח סביב הדרישה החדשה בחברות הממשלתיות
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001507951

חידה משפטית:

אני לא אדם, אך יש לי פה.
אומרים לי מה לומר – אך איני תרגום.
יש בי שיקול דעת, אך איני שופט.
מי אני?

פתרון: פרוטוקול הדיון.

פירוש:

"לא אדם, אך יש לי פה" – הוא מתעד את כל מה שנאמר.

"אומרים לי מה לומר" – מכתיב אותו הרשם/הקלדנית על פי הנאמר בדיון.

"יש בי שיקול דעת" – לא באמת, אבל הוא משפיע על ההבנה המשפטית של מה שנאמר.

"איני שופט" – אלא מסמך רשמי שמתעד את הדיון.

חידה על "תום לב":

בין הצדדים אני יושבת,
לא תמיד נראית, אך תמיד נדרשת.
שואפים אליי בפשרה,
אבל לפעמים אני רק מראית עין ריקה.
מה אני?

פתרון: תום הלב.

פירוש:

"בין הצדדים אני יושבת" – תום לב נדרש מהצדדים בכל שלב במשא ומתן ובקיום החוזה.

"לא תמיד נראית" – מדובר ביסוד פנימי, לא חיצוני.

"שואפים אליי בפשרה" – תום לב הוא עיקרון-על במשא ומתן לפשרה.

"לפעמים אני רק מראית עין ריקה" – יש מי שמעמיד פנים שהוא פועל בתום לב, אך לא כך באמת.

‏שיתוף פעולה משונה בין שר המשפטים יריב לוין לבין נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, שכידוע לוין מכריז כי הוא לא מכיר בו.

‏השניים חתמו השבוע על המינוי של השופט בני שגיא למינוי קבע כנשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע. זאת לאחר שכהונתו כנשיא זמני עמדה לפקוע.

‏מינוי נשיאים וסגני נשיאים בבתי המשפט השונים דורש הסכמה של שר המשפטים ושל נשיא העליון.

‏עקב סירובו של לוין לחתום לצד עמית, מנהל בתי המשפט הגה רעיון משונה: השניים יחתמו על שני מסמכים בנפרד, שצורפו לאחר מכן.

‏והאמת והשלום אהבו.

‏(פורסם לראשונה על ידי ביני אשכנזי)

‏לראשונה מזה (לפחות) עשור - בתמיכת עמית בכר, לשכת עורכי הדין תבחר גברים בלבד כנציגיה בוועדה לבחירת קאדים לבית הדין השרעי.
זאת למרות ההשפעה העצומה של ביה"ד על חייהן של נשים מוסלמיות ולמרות ששתי עורכות דין מוסלמיות מתמודדות לתפקיד.

עו"ד לארה סעדי: "נשים מוסלמיות הן תמיד צד לתיקים, הצד החלש. מי ייצג אותן בוועדה?! רק לאחרונה בכר בירך את בג"ץ ייצוג ההולם לנשים בקרב מנכ"לי משרדי הממשלה".

האישה היחידה בוועדה מבין תשעת הגברים היא נציגת הממשלה: השרה אורית סטרוק.

יו"ר הלשכה עמית בכר הגיב: "עורכות הדין המוסלמיות נתמכות ע"י מחוללי ההפיכה המשטרית"

לכתבה המלאה ->

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra14340409?s=09

יו"ר מחוז ת"א ממנה ראש ועדת אתיקה שמקורב אליו - וואלה חדשות
https://news.walla.co.il/item/3743702?utm_campaign=socialbutton&utm_content=whatsapp&utm_medium=sharebutton&utm_source=whatsapp&utm_term=social